קטמון – מקצת בתים וסיפורים

	קטמון היא שכונה ירושלמית ותיקה בין טלביה, רחביה, המושבה הגרמנית, וגונן. ישנן כמה גרסאות לשם קטמון. הגרסה הראשונה של ז. וילנאי, במדריך ירושלים המקורי משנת 1946, היא שהשם קטמון הוא ערבי, ונגזר מהמילה "קאטמה" – היינו לשבור, רמז למחצבות בסביבה שבהן שברו וחצבו אבנים לבנין. הגירסה השניה היא הצעה של דוד קרוינקר כי מקור השם במילה היוונית קאטאמונאס, שפירושה אדם העובד את האל ומתבודד. ואולם הגירסה הרווחת היום היא שפירוש השם קטמון הוא בצירוף קטה-מוניס (או מונסטיר) שפירושו ביוונית "ליד המנזר". אדמות האיזור נרכשו ברובן בידי הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית בשלהי המאה ה- 19. השכונה תוכננה כנראה לפני מלחמת העולם הראשונה, אולם בנייתה החלה רק בשנות ה- 20, ובוצעה בעיקר בשנות ה- 30 וה- 40. רוב בתיה בתי מגורים מפוארים שבנו בעיקר ערבים נוצרים, קצת ארמנים, ויוונים-אורתודוקסים למשפחותיהם. כמו כן נבנו בתי דירות להשכרה לקונסוליות ולמשפחות הפקידות והקצונה הבריטית. מרבית הקונים הגיעו לירושלים מבית לחם ובית ג'אלה, שפרחו בעקבות התיירות במאה ה- 19, ומקצתם מהעיר העתיקה. בזמן מלחמת השחרור היתה השכונה במוקד לחימה עז: השכונה הערבית גבלה בשכונות יהודיות כמו קרית שמואל ורחביה, והתקפות צלפים ויריות סתם היו עניין של יום-יום. קו הגבול עבר בערך ברחוב הפלמ"ח, כשעמדות עמגו משני צידי הכביש, כמובן לא כל הבתים עמדו גם אז. לאחר קרב קטמון ברחו אחרוני הערבים (סוף אפריל – תחילת מאי 1948), והיו סיפורים על ביזה בקטמון, ביזה כנראה בשל המצור הקשה והמחסור הגדול שעבר על תושבי ירושלים בתקופת הקרבות. הביזה חדלה כשהמשטרה הצבאית הצליחה להשתלט על השכונה, כשבועיים לאחר מכן. זמן קצר לאחר בריחת הערבים יושבו בשכונה פליטים מהרובע היהודי, שנהרס כליל בהתקפות הערבים, וחלק מתושביו נפלו, נרצחו, ונלקחו בשבי. חלק מן התושבים רואים עצמם עד היום פליטי הרובע היהודי. אחד מבתי הכנסת שלהם, "פליטי תש"ח", שוכן ברח' חזקיהו המלך 40, ואחר ברח' השיירות פינת הגדנ"ע – "צעקת הדל". חייבים להודות כי יישוב פליטי הרובע בקטמון הערבית יש בו מידה מסוימת של תיקון היסטורי... נושא כיבוש קטמון שנוי במחלוקת עד היום. מצד אחד הוא דוגמא לגבורת לוחמי תש"ח בכיבוש קטמון, מעטים מול רבים, בעיקר בקרב המכריע על מנזר סן-סימון, ומצד שני קמו רבים וטענו על הביזה שהוציאה לקרבות שם רע.
	שמות הרחובות רוב רחובות השכונה נושאים שמות מתקופת המלחמה: - השיירות (ע"ש השיירות לירושלים) - מחלקי המים (בתקופה שבה ירושלים היתה במצור המים חולקו במשאיות לשכונות) - יורדי הסירה (ע"ש כ"ג יורדי הסירה, אמנם לפני קום המדינה...) - משמר העם - החי"ש – חיל-שדה - הפורצים (ע"ש הגדוד של הפלמ"ח) - הפלמ"ח (כמובן...) - הגדוד העברי (אם כבר גדוד, אז שיהיה...) - אלי כהן (היי, מה הוא עושה כאן ? יחד עם יורדי הסירה ועוד שניים שלושה רחובות, תרמו לתקומת המדינה – אך לא ב- 48) - כובשי קטמון - כ"ט בנובמבר - החי"מ – חיל מתנדבים - הל"ה – ע"ש הל"ה מגוש עציון - הגדנ"ע - חיל נשים (איך אפשר בלעדיהן ?) - תל-חי (למרות שזה קצת רחוק...) - בית-אשל - יד-מרדכי - נגבה (שלושה ישובים שעמדו בפני התקפות קשות במלחמת העצמאות)
	מנזר סן-סימון ה-מנזר של קטמון, שנבנה באמצע המאה שעברה. למה סן-סימון ? "והנה איש בירושלים ושמו שמעון והוא איש צדיק וחסיד מחכה לנחמת ישראל ורוח הקודש היתה עליו. ולו נגלה ברוח הקודש כי לא יראה המוות עד אם ראה את משיח ה'. ויבוא ברוח אל המקדש. ויהי כאשר הביאו הוריו את הנער ישוע לעשות לו בחוקת התורה. ויקחהו על זרועותיו ויברך את האלוהים ויאמר. עתה תפטר את עבדך כדבריך אדני בשלום..." (לוקאס ב, 24 וגו') על פי המסורת הנוצרית כאן ביתו ומקום קבורתו של אותו שמעון. מעל לפתח הכנסיה חקוקה כתובת יוונית בלוח שיש ובה מסופר על: "אברהמיוס נזיר מן מאדיטוס בונה המנזר הקדוש על חורבת הקבר הקדוש של קטמון של ימינו ועל האיזור כולו סביב, בזמן הפטריארך קיריליוס השני בשנת 1859. ובמשך עשרים שנה ויותר נשא בסבל רב ובהוצאות כבדות כדי להקים על החורבות העתיקות הללו בנינים חדשים וכנסיה אלוהית, ובתוכה הקבר הקדוששל סנט. סימון, וכן להכשיר את הסביבה ולנטוע בה מאות רבות של עצי זית. וכל זה השלים באמצעיו והקדיש את הבנינים האלה לעדה הקדושה של הקבר הקדוש (של ישו). מפתחות המנזר הקטן הזה מסר להוד קדושתו הפטריארך של ירושלים איארותיוס ב- 1879, לזכרון עצמו ולהוריו." הכתובת נחקקה ב- 1881, ומעל לכתובת חקוקים בלוח אבן נוסף כלי עבודה שבהם השתמשו בוני הכנסיה: אזמל, צבת, קרדום, מחוגה, אנך, כלי מדידה, פטיש ומשור. בצד הכנסיה בניין ששימש מעון קיץ לפטריארך היווני בירושלים, בניית המבנה הושלמה בשנת 1890, והוא שימש לאחר מכן כמעון גם לצלייני העדה היוונית אורתודוקסית. כיום משמש מעון למפגרים – אלי"ן, עם ראשוני החוסים במקום נמנים נפגעי מגיפת שיתוק הילדים שפרצה בארץ בשנת 1955. ניתן לראות פגיעת כדורי רובה ופגזים מן המלחמה במעון הפטריארך. בשטח המנזר (כנראה מתחתיו היום) מספר מערות קבורה מעניינות ביותר: נמצאו בהן שמות הנקברים, ומסתבר שהם היו כהנים ממשפחה המוכרת לנו מן המקורות. המערות נחפרו בסוף המאה שעברה, והתפרסמו ב- 1912 ע"י הנסלר הגרמני. צילומי הקברים מופיעים במחקר חדש על הקבורה בירושלים מאת אייל רגב וחגי משגב (קתדרה, יב"צ). ראש המשפחה היה יהוסף קלון בן שמעון ממשמר הכהנים ישבאב, ובניו ובנותיו היו יוסף, שמעון, יחזק, ושלומציון ברת גמלא, שנישאה ליהועזר והם הולידו את שמעון. שמעון בן יהוסף קלון הוליד את שמעון, ויחזק בן יהוסף קלון הוליד את יהועזר, מרים ויועזר. בתמונות - מגדל הפעמונים של מנזר סן-סימון (עדיין מצלצלים כל יום ראשון וחגים) - כיפת הכנסיה - בית הפטריארך הצמוד לכנסיה. על קירותיו רואים את שרידי הירי של המשורין הערבי-עירקי. על הקרב – בהזדמנות אחרת...
	מלון סמירמיס המלון נבנה בידי ערבי-נוצרי, ונקרא על שם סמירמיס, מלכה אגדתית שבנתה את העיר בבל ונטעה בה גנים על מדרגות גבוהות – "הגנים התלויים". האגדה מספרת שסמירמיס נולדה באשקלון. אגדות המלכה סמירמיס במלחמת השחרור השתכנה במלון מפקדה ערבית בפיקוד עבד אל-קאדר, שהיה מפקד ירושלים הערבי, ודודנו של המופתי (בן-אחותו). האווירה בעיר היתה קשה: פיגועים וצליפות ביום ובלילה, והיהודים עזבו את האיזורים המרוחקים והשכונות המעורבות ועברו לאיזורים יהודיים צפופים. היה ברור למפקדת ההגנה כי יש לעצור את הסחף ע"י פעולת ראווה. מישאל שחם הובא לירושלים להיות מפקד העיר, כשהמטרה שהציב בפניו גלילי במינויו היתה: "עשה למען ירושלים". הוא בחר במלון סמירמיס, למרות שהיתה התלבטות בינו לבין מלון "קלרידג'" (Claridge כיום מכון חזקיהו לילדי חו"ל), שם גם כן שכנו כנופיות. יואל קרסני היה מפקד מחלקת החבלנים ועליו הוטלה המשימה. הם הגיעו עם שני כלי רכב ב- 5 בינואר, ליל גשם, סערה וברקים, בעוד הבריטים שולטים בירושלים. בעזרת רימון הם פוצצו את שער הכניסה, אך קול הנפץ נבלע בין כל הברקים... במרתף המלון כבר הוצמדו מטעני הנפץ בקפידה אל התומכות העיקריות של הבנין, אלא שלא הצליחו להדליק את הפתיל הרטוב מהגשם... מפקד החוליה ירד רגוע ושקט מאוד, ובסבלנות רבה קיצץ את הפתיל רווי המים, והחל להתקין פתיל חדש באולרו. הדבר נמשך כארבע דקות, ועתה היה הפתיל החדש מוכן. הנפץ האדיר החריד את שכונת קטמון. בעת הפיצוץ שהו במלון אורחים אחדים, ובהם סגן הקונסול הספרדי, סה"כ נהרגו 14 איש על פי גירסה אחת, ו- 26 עפ"י אחרת. למרות שמרבית אנשי הכנופיות לא שהו באותה שעה במלון, נדרש לערבים זמן רב להתאושש מן המכה. למחרת נקרא בן-גוריון אל הנציב העליון ונשאל – האם ההגנה אשמה ? גולדה מאיר זימנה את שחם לבירור, והוא הראה לה את המברק של גלילי, שנתן לו הוראה כללית לפעול למען ירושלים... לאחר ששחם סיפר לה על ההתלבטות בין קרלייז לסמירמיס – גולדה נדהמה: במלון קלרידג' היתה קבוצה של צ'כים, ובהם סגן הקונסול הצ'כי שאיתם היה מו"מ מתקדם על מספר אוניות נשק... שחם הועבר מתפקידו בירושלים לפקד על השיירות, כנראה על מנת להשביע את רצונם של הבריטים בהסקת מסקנות... מלון סמירמיס נחרב כולו, ותחתיו נבנה בית חביב. [קטמון הישנה, רחוב החי"ש פינת מחלקי המים] קרב קטמון – רוב הפרטים שכתבתי לקוחים מיעקב מרקל
	בית קזאזיה – רח' חזקיהו המלך 44, פינת החי"ש בית ליוואן מפואר, אחד הראשונים שנבנו בקטמון בסוף התקופה העות'ומנית, נבנה 1914. גדול ומרווח, ובו חדר מרכזי ושתי שורות חדרים מצדדיו, מדרגות מפוארות עם גינה יפה, כרכובים מסוגננים לתמיכת המרפסות, וחלונות עם אבן ראשה בולטת במיוחד. גגון רעפים משולש הנתמך בקשת עץ ובעמודי עץ מסוגננים. גגוני העץ הללו נדירים ביותר בירושלים, אך שכיחים בבתי פאר בתורכיה ובבלקן.
	הגגון ועיטור העץ היפה ביותר – הגדנ"ע הגגון היפה ביותר נמצא כנראה ברח' הגדנ"ע, שם מתוארים בעלי חיים דמיוניים מהמיתולוגיה היוונית – סוסים ואריות מכונפים, טווסים ועיטורים נוספים.
	וילת מורקוס – מרכז מילקן – רחל אמנו 24 פינת תל-חי – הבית שזז ממקומו את וילת מורקוס בנה ג'וליב מטיה מורקוס, איש עסקים ערבי קתולי עשיר, והוא הזמין אותו מידי האדריכל היה הטמפלרי הרמן אימברגר. אך מכיוון שאיש העסקים נקלע לקשיים – ולא עמד בתשלומיו לאדריכל, עברה הוילה המפוארת לרשותו של האדריכל אימברגר. בשנות ה- 50 הבית היה חלק מרכוש נפקדים, והושכר למספר משפחות עולים. בשנים 1957- 1980 שכנה בבית שגרירות אורוגואי. ב- 1989 נרכש הבית ע"י יזם שביקש לממש זכויות בניה, אולם לאחר דיון בועדות הבנייה – תכניתו נדחתה, בשל חוסר התאמה לאופי השכונה. הוצע לו להזיז את הבית הנוכחי כ- 16מ' לחזית, וכך ליצור מגרש בנייה גדול מאחוריו – ולאחר בדיקת כדאיות – הוא החליט "ללכת על זה". מומחים פולנים הובאו לתכנן ולבצע את המבצע המסובך הזה, הראשון מסוגו בארץ. הם בנו יציקות בטון סביב הבית, וקשרו בכבלי פלדה את הבניין למסילות, ואז ניסרו את יסודות הבנין. מערכת מסובכת ומרשימה של ג'קים הידראולים וכבלים דחפו ומשכו את הבנין – והבניין החל לנוע !! הזזת הבית ראכה מספר חודשים, כיוון שהיה צורך לחזק את המבנה בכל שלב ולהעביר את המכשור המסובך. הזזת הבנין אפשרה ליזמים לבנות קומת מרתף חדשה, מעבר למגרש הגדול שנוצל לבתי דירות. כיום שוכן במקום המרכז הירושלמי לעניני ציבור ומדינה, בראשות ד"ר דורי גולד שהיה שגרירנו המוכשר באו"ם מטעם ביבי. המרכז משמש זרוע למחקר ולהשפעה פוליטית-מדינית בארץ ובעולם, או לפחות מנסה... תמונה של הבית הרי היא לפניכם, כמובן אחרי שהזיזו אותו...
	הקונסוליה של יוון כיום משמש הבניין כקונסוליה של יוון בירושלים, אולם בזמן המנדט שימש כקונסוליה המצרית... שימו לב למתקן הדגל המקורי מימין, לעומת השמאלי – החדש והעלוב... סגנון הבית – בינלאומי. רחוב רחל אמנו פינת תל-חי.
	בית צ'רקסי – רחל אמנו 20 ארמון מונומנטלי משנות ה- 30, שבנה הקבלן הערבי צ'רקסי (ממוצא צ'רקסי). שער כניסה מפואר, גינה רחבה, גרם מדרגות מלכותי, ארקדת קשתות בחזית כל קומה, מעקים מחוררים בחזית הארקדה, ועיבודי עץ קפדניים. שימש שגרירות צ'כוסלובקיה מזמן המנדט ועד 1967, אח"כ שגרירות חוף השנהב, ואח"כ מכון הרטמן, וכעת – השגרירות הנוצרית הבינלאומית לירושלים. עץ התמר בחזית הבית מסמל את הברכה השורה על הבית, לפי האיסלם. בחזית עדיין המזרקה המקורית – המסמלת את החידוש והמודרניות, לעומת באר או בור המים.
	וילת בראקאת ברחוב רחל אמנו פינת רחוב רות (המואביה, למי שתוהה...), קרוב יחסית למושבה הגרמנית, ניצב בית יפהפה, בית בראקאת – אחד מעשירי השכונה. הבית עדיין משמש כבית פרטי, ולו כניסה צדדית עם דלת ברזל מעובדת עם אצבע הקשה...
	בית התווים רחוב כ"ט בנובמבר פינת תל-חי. הבית מכונה בית התווים בגלל התווים שמעטרים את סורגי החלונות והשער (המוזנח)... כיום משמש המקום בית מדרש אלול – אלו ואלו
	מלון פארק-ליין לשעבר ברחוב הפלמ"ח פינת חרל"פ, בין המרכז המסחרי הקטן לבית המרקחת, עומד הבית בן שלוש הקומות, ששימש בתקופת המנדט מלון – Park Lane Hotel. בראשו, כמו בהרבה אחרים – דגל, ששרידיו ניכרים עד היום. היום משמש הבניין היפה כקן לתנועת הנוער העובד והלומד, מה שלא מוסיף למראה החיצוני שלו...
	רצח ברנדוט בפינת הרחובות הפלמ"ח והגדוד העברי אירעה ההתנקשות ברוזן פולקה ברנדוט, התנקשות שבוצעה בידי הלח"י, והיוותה למעשה את הפעולה האחרונה שלו בירושלים ובכלל. הפעולה התבצעה לאחר שהלח"י פורק בכל הארץ, צה"ל הוקם ורוב הלוחמים התפרקו מנשקם, התגייסו לצה"ל, ולחמו במסגרתו. אך בירושלים – האצ"ל והלח"י המשיכו בפעילות עצמאית גם לאחר קום המדינה. הפעולה הזו העלתה את חמתו של בן-גוריון – והוא פירק את הלח"י בכוח. הרוזן פולקה ברנדוט היה שוודי, נציג האומות המאוחדות, שהניח הצעה לחלוקת ירושלים ופירוזה כפתרון קבע. נשמע לכם מוכר ? אחד המתנקשים היה נתן ילין מור, שנידון לשמונה שנות מאסר, אך שוחרר ונכנס לכנסת הראשונה כנציג לוחמי לח"י לשעבר... אגב, ישראל מעולם לא התנצלה רשמית על ההתנקשות, מה שלא הועיל הרבה ליחסים עם בית הממלכה השוודי.
	בית ריחה פראייר – רחל אמנו 33 סיפורה של רחה פראייר, מייסדת ופעילת המוסד לעליית הנוער, הוא אחד הסיפורים המרתקים ביותר בתחום השואה והתקומה. בנה של ריחה, פרופ' שלהבת פראייר, הוא מדען חשוב, והיה אחד ממובילי פרויקט האטום. הכיכר היפה בפינת כובשי קטמון, רחל אמנו, ודוסתאי – נקראת ככר ריחה פראייר. בית על שם ריחה פראייר נבנה בקיבוץ יקום, ומשמש מרכז לכנסים ולהופעות מוזיקליות.
	בית ח'ליל אל-סכאכיני ברחוב יורדי הסירה, בעיקול הרחוב, עומד ביתו של ח'ליל אל-סכאכיני, שהיה סופר, מורה, מנהיג ולאומן ערבי, מהחשובים שקמו לערבים עד תקופת המלחמה. ספרו – "כזה אני רבותי" יצא בתרגומו של גדעון שילה, והוא יומן המתאר בענין ושטף את צד הערבים בזמן תקומת מדינת ישראל ובמלחמה. הזדהיתי במיוחד עם הקינה שלו על ספרייתו הגדולה, שבה היו עשרות אלפי ספרים. הוא נפרד מהם כאשר ברח למצרים בסיום הקרבות וכיבוש קטמון. שילה מעיר בספר כי ספרייתו הועברה בשלמותה לאוניברסיטה העברית, וכי בנותיו נוכחו בכך כאשר היו בארץ בביקור. גדעון שילה התחקה במאמר שלו בקתדרה, אחר אחד המנהיגים היהודיים שאיתם היה ניפגש סכאכיני באופן קבוע, וגילה כי זהו בנימין בן-ישראל ברשטיין, לימים עברי, אחד ממנהיגי היישוב העברי, אף כי הוא לא נזכר בשום מקום כמעט. חוואג'ה עברי, כך כינה אותו אל-סכאכיני, לימד אותו עברית, ובנוסף רשם אל-סכאכיניכי ניהל ויכוחים אידיאולוגיים נוקבים עימו. כיום משמש בית סכאכיני כבית פרטי בחלקו התחתון, ובעליון – גן ויצ"ו.
	ביבליוגרפיה נוספת יעקב מרקל – סיור בקטמון זאב וילנאי – אנציקלופדיה ירושלים פרטים רבים לקוחים מתוך שניים מספריו המצוינים של דוד קרויאנקר: 1. המושבה הגרמנית, המושבה היוונית וקטמון 2. סיורי בתים בירושלים וגם מתוך הספר המצוין של יד בן-צבי – לטייל עם יד בן-צבי - סיורים בירושלים. חלק מהסיפורים הם של יאיר מרון, שסיפרם בסל"ת – סיור ללא תשלום בשכונה.

חזרה לדף טיולים ותמונות בארץ

חזרה לדף הראשי